אבידור ואח' נ' רותם שני יזמות והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשת נתבעות 1-2 למחיקת התביעה על הסף.

טוענות הנתבעות, כי כלל לא קיימת יריבות בינן לבין התובעת, אשר אינה צד להסכם רכישת הדירה עליו חתם התובע בלבד.

טוענות הנתבעות אשר מכרו לתובע דירה בבניין שנבנה בגבעתיים, כי התביעה דנן הוגשה לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה ,למרות שהן כבר שילמו לתובע סכומים גבוהים בגין כך, לאחר מו"מ ארוך בין הצדדים, במהלכו יוצג התובע על ידי בא כוחו, והתובע אף חתם על כתב וויתור סופי ומוחלט כלפי הנתבעות ולפיו, תמורת הפיצוי שקיבלו אין להם טענות, בין היתר, בקשר עם מועד מסירת הדירה. התובע אף לא "גילה" לבית המשפט את ההסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 7.1.09, את פרוטוקול מסירת הדירה ואת הסכומים הגבוהים ששילמו הנתבעות לתובע בגין האיחור במסירת הדירה.

טוענות הנתבעות, כי ס' 5.2 להסכם קבע כי איחור של 3 חודשים במועד מסירת הדירה, אינו מהווה הפרה ולא ישולמו בגין תקופה זו פיצויים אף אם האיחור יהיה ארוך יותר וס' 5.3 קובע כי בגין כל חודש איחור ישולמו לתובע 700$. ההסכם אף מונה שורה של מקרים שיצדיקו את העיכוב במסירת הדירה וחלק מהסיבות לעיכוב במסירה הינן מהסיבות המנויות בס' 5.2 להסכם.

טוענות הנתבעות, כי ביום 3.11.08הוסכם על הסדר ביניים אשר היטיב עם התובע ונקבע בו, כי החל מחודש דצמבר 2008 יהיה זכאי התובע לתשלום חודשי בסך 5,000 ₪, במקום 700$ שנקבעו בהסכם המכר, בנוסף ישולמו לו 3,000 ₪ כעלות ההובלה, וכן ישולם לו באופן מיידי, סכום חד פעמי בסך 10,000 ₪. בנוסף נקבע כי עבור חודשי האחור עד אז ישולם לתובע 5,000 ₪ עבור 4 חודשים ועבור כל חודש נוסף 700$ והתובע אישר תוספת זמן ביצוע של 45 ימים בשל שינויים שבוצעו בדירתו.

מיד בסמוך לסיכום דברים זה שילמו הנתבעות לתובע 13,000 ₪.

בשלב זה, טוענות הנתבעות, נותרה במחלוקת זכאות התובע לפיצוי חוזי בגין הפרה יסודית, כאשר התובע דרש, בנוסף לפיצוי המוסכם החודשי, 10% מסכום התמורה בגין הפרה יסודית הנובעת מאיחור במסירה, בהתבסס על סעיפים 5.3, הקובע כי איחור במחירה מעל 6 חודשים הינו הפרה יסודית ו- 13.4 להסכם המכר הקובע פיצוי מוסכם בשיעור 10%

הנתבעות טענו כי האיחור במסירת הדירה לא עלה על 6 חודשים בהתחשב בתקופת החסד של 3 חודשים הקבועה בהסכם, מה עוד שבוצעו בדירה שינויים רבים לבקשת התובע, מה שהאריך את נמשך תקופת הביצוע, מועד קבלת ההיתר הסופי ונסיבות נוספות שאינן קשורות בנתבעות. מציינות הנתבעות כי ס' 10.4 להסכם קובע, כי מועד מסירת הדירה יידחה בפרק הזמן המתחייב מביצוע שינויים.

jלאחר מו"מ ממושך נחתם ביום 7.1.09 הסכם פשרה לפיון, בנוסף לפיצוי החודשי המוסכם בגין כל חודש איחור יקבל התובע 30,000 ₪ ובכך יוותר על כל טענה של הפרה יסודית של ההסכם ובתנאי שהדירה תימסר לתובע עד ליום 31.3.09. בהתאם להסכם שילמו הנתבעות לתובע ביום 14.1.09 30,000 ₪ והתובע בחר שלא לצרף הסכם זה לכתב תביעתו.

טוענות הנתבעות, כי ההסכם נחתם לאחר מו"מ הוגן בין הצדדים וכי הדירה נמסרה לתובע בהתאם למה שנקבע, ואף לפני יום 31.3.09.

יום לאחר חתימת ההסכם השלח התובע לנתבעות הודעת ביטול ההסכם ולאחר מכן חזר בו מהביטול וביום 14.1.09 קיבל את התשלום בהתאם להסכם.

עתה, כך הנתבעות, נותרה מחלוקת בדבר מספר החודשים בגינם יינתן לתובע הפיצוי עליו הוסכם בהסדר מיום 3.11.08.

לקראת מועד המסירה, בחודש מרץ 2009 שלח התובע מהנדס אשר הצביע על ליקויים מינוריים וביום 22.3.09 שלח דרישה לתשלום בגין האיחורים בסך 64,000 ₪ ש- 50,000 ₪ מתוכה הינה בגין 10 חודשי איחור. הנתבעות סברו שלתובע מגיע סכום נמוך בהרבה וביום 26.3.09 קיבל התובע את החזקה בדירה, חתם על פרוטוקול המסירה לאחר שציין 3 ליקויים:, המצאת אישור לזכוכית בטיחותית, מסירת מוניטור וחיבור אינטרקום שמע בחדר שינה. פרוטוקול המסירה לא צורף אף הוא לכתב התביעה.

במועד המסירה "סגרו" התובע והנתבעות חשבון. נקבע כי הנתבעות תשלמנה לתובע פיצוי אחרון סופי ומוחלט בסך 36,580 ₪ שהורכב מויתור הנתבעות על חוב שחייב התובע ופיצוי בסך 10,000 ₪ והתובע חתם כי בכפוף לכך הוא מוותר על כל טענה בקשר עם מועד מסירת הדירה ואף יהיה מנוע ומושתק מלטעון בעניין זה.

לאור ההסכמים והתשלומים שבוצעו על פיהם, טוענות הנתבעות, יש לדחות את התביעה על הסף ולחילופין את הטענה בדבר הפרה יסודית.

המשיבים טוענים כי חתמו על כתבי הויתור מתוך לחץ שהופעל עליהם על ידי הנתבעות אשר ניצלו את כוחן הרב. לטענתם נפל פגם חמור בכריתת ההסכם וכתב הויתור והתובע אף ביטל אותו יום לאחר חתימתו וכי הנזק שנגרם להם גדול בהרבה מהתשלומים שקיבלו מנתבעות..

משיבות הנתבעות בתשובתן, כי טענות התובעים לעניין, ניצול, עושק וכפייה נטענו בעלמא ויש לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף.

מחיקה על הסף הינה בסמכות ביהמ"ש, בין היתר, כאשר הכתב לא מראה עילת תביעה - ויש למנוע דיוני סרק ובעיקר כשחוסר העילה בולט לעין או שניתן לחסוך בדרך זו עדויות רבות (ע"א 292/68 יפת ושות' בע"מ נ' איסטווד פד"י כג (1) 604, 608).

השאלה שביהמ"ש שואל את עצמו, הינה האם התובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, טענה לטענה האם מערכת עובדתית זו מוכרת על פי חוק כלשהו ככזו, שיש להעניק בגינה סעד משפטי המבוקש בכתב התביעה.